אימוץ ילדים זו מצווה גדולה כלפיי ילדים הזקוקים לכך

משפטית אנחנו מדברים על הליך הכולל בחובו מורכבות רגשית ומשפטית. מורכבות שבהחלט ניתנת לפתרון והפיכתו של התהליך לתהליך דינמי, מתקדם המביא לתוצאה המיוחלת, על ידי ליווי צמוד של איש מקצוע עו"ד העוסק בתחום מידי יום והבקיא הן בחוק ובפסיקה והן בהתנהלות מול הגורמים השונים הרלוונטיים בהליכי אימוץ.

במסגרת הליך אימוץ, מעורבים מספר רב של גורמים, החל מההורים המאמצים וכלה בבית המשפט, עובדים סוציאליים, הקטין עצמו ועוד. בשל מורכבות הנושא, חיברנו את המאמר שלהלן, שמסביר על קצה המזלג כיצד מתנהל הליך אימוץ.

מאמר זה, אינו יכול בשום אופן להחליף ייעוץ משפטי מסודר, העונה על הנסיבות הספציפיות של המקרה שלך, מאמר זה נועד רק לעשות סדר בדברים מן הבחינה הטכנית והמשפטית ולאחריהם הנך מוזמן/ת ליצור קשר עם המשרד לפגישת ייעוץ מסודרת בעניינך אשר תיתן מענה משפטי, רגשי ומיומן למקרה הספציפי שלך.

בישראל, החוק המסדיר את דיני האימוץ, את אופן ביצוע האימוץ וכן מגדיר את הסמכויות המוקנות לבית המשפט ולרשויות בתחום האימוץ, הוא חוק "חוק אימוץ ילדים, תשמ"א- 1981 (להלן: "חוק האימוץ"). העיקרון הכללי בנוגע לאימוץ במדינת ישראל, קבוע בסעיף 1 לחוק האימוץ, אשר קובע, כי אימוץ נעשה רק ע"י צו של בית המשפט, בהתאם לבקשה שמוגשת ע"י

אדם שמבקש לאמץ ילד או ילדה. העיקרון השני בכל הנוגע לדיני האימוץ במדינת ישראל, הוא: אימוץ ייעשה, רק לאחר שבית המשפט מצא כי הוא לטובת המאומץ. גם עיקרון זה קבוע בסעיף 1(ב) לחוק האימוץ. יודגש, כי ניתן לאמץ רק אדם שטרם מלאו לו 18, מכיוון שאדם מעל גיל 18 מוגדר בישראל בתור "בגיר".

חוק האימוץ מתווה מספר כללים, הקובעים את כשירותו של מי שמבקש לאמץ ילד. הכלל העיקרי הקבוע בחוק האימוץ הוא, כי אימוץ ייעשה ע"י איש ואשתו יחדיו (למשפחה הגאה ישנו הסדר משפטי אחר, מוזמנים לקרוא באתר "צו הורות פסיקתי"). לבית המשפט שמורה הסמכות לחרוג מכלל זה, גם במקרים שבהם ההורים של המאומץ נפטרו והמאמץ הוא קרוב משפחה ולא נשוי.

עוד הוראה הקבועה בחוק האימוץ, המתייחסת לכשרות המאמצים, היא סוגיית הגיל. חוק האימוץ קובע, כי הורה מאמץ חייב להיות גדול מן המאומץ

לפחות ב-18 שנים. עם זאת, גם כאשר אין פער גילאים כנדרש בחוק האימוץ, לבית המשפט עדיין קיימת הסמכות להורות על צו אימוץ, במקרה שבו המאמץ הוא בן זוג של מי שכבר אימץ את המאומץ, או אם בן או בת הזוג הם ההורה של המאומץ.

עיקרון נוסף הקבוע בחוק האימוץ, המתייחס גם הוא לכשירות המאמצים, הוא סוגיית הדת. סעיף 5 לחוק האימוץ קובע בבירור, כי מאמץ חייב להיות בן דתו של המאומץ. כלומר, יהודי אינו יכול לאמץ מוסלמי ואזרח ישראלי-נוצרי אינו יכול לאמץ ילד שנולד כבן לדת היהודית.

רבים מהמקרים המגיעים למדיה טלוויזיה או עיתונות הם מקרים בהם "תינוק המריבה" הופך להיות במריבה משום שאחד מן הגורמים כשל בחיפוש נכון של ההורים הביולוגיים או אחד מהם(!), אין די בהסכמת אחד ההורים הביולוגיים(!) ואז מתחילה סאגה של מריבה בין ההורים המאמצים להורים הביולוגיים ורצוי וניתן בהחלט למנוע מאבק שכזה הגובה מחיר נפשי כבד ומיותר! ככל שעושים את הדברים נכון מתחילת ההליך. משרדנו ייצג בשיתוף בתיק "תינוק המריבה שנת 2004 והנה אנו עדים למקרה נוסף בשנת 2016 שנראה כי לא למדו מטעויות העבר, וחבל!

אומנם, סקרנו עד כה מספר עקרונות כללים בתחום דיני האימוץ. אך "אימוץ" בסופו של דבר עוסק באדם, ובעניינו: קטין. על כן, קיים סדר מאוד ברור של האופן שבו נערך אימוץ, את הסדר האמור נבקש לפרט להלן על שלביו:

השלב השני – שלב ביניים, לאחר שהילד מוכרז בתור "בר אימוץ", הוא מועבר למשפחת אומנה, או למשפחה אשר עתידה לאמץ אותו לתקופת מבחן, כפי שתיארנו לעיל (זהו בעצם השלב השני- שלב ביניים עד לאימוץ סופי). היה וקיימת משפחה מאמצת, לאחר תקופת ביניים, יינתן ע"י בית המשפט "צו אימוץ", כאשר לצורך מתן צו אימוץ, בית המשפט יבחן בראש ובראשונה את טובת הילד, כפי שגם סקרנו לעיל (זהו השלב השלישי).

על מנת שילד יוכרז כילד "בר אימוץ", עליו להימסר לאימוץ. כך לדוגמא, במקרה שבו הורה מבקש למסור ילד לאימוץ, קובע חוק האימוץ מספר תנאים שיש לקיים. למשל, על עובדת סוציאלית להסביר להורה את השלכות האימוץ, את ההיבטים המשפטיים של האימוץ ועוד.

כמו כן, ישנם מקרים שבהם הורה מביא תינוק לעולם, אך פרטי האב אינם נמסרים למדינה מטעם האם. דהיינו: האם יולדת את התינוק ועם לידתו היא מבקשת למסרו לאימוץ ומסרבת למסור את פרטי האב. במקרה כזה ודומים לו, מחייב סעיף 8ג לחוק האימוץ את העובד הסוציאלי להסביר להורה המסרב למסור את פרטי האב את ההשלכות של הסירוב ואת הצורך לעשות כן.

אך נדגיש, כי לבית המשפט, הסמכות להורות על היותו של קטין כבר אימוץ, גם אם לא נמסרו פרטי האב בהינתן הנסיבות המפורטות בסעיף 13 לחוק

האימוץ (לדוגמא האב לא יצר קשר עם הקטין, האב לא הכיר בקטין כבנו, אין אפשרות סבירה לאתר את האב ועוד). מצד שני, לעובד הסוציאלי שמור עיקר שיקול הדעת כיצד לפעול לצורך איתור ההורה השני.

אך מה הדין במקרה שבו ההורה השני כלל לא ידע על כך שבנו נמסר לאימוץ, ורק בדיעבד גילה על כך?. מה הדין במקרה דומה כאמור, אשר במסגרתו הקטין כבר נמסר למשפחה מאמצת?. מכאן, ובטרם נסקור שתי פרשיות מכוננות העוסקות במקרים דומים, נעיר רק כי חוק האימוץ מאפשר להורה שלא נמסרו פרטיו או הורה בכלל, לשנות את דעתו לגבי מסירת הקטין לאימוץ, בתוך 60 ימים מיום ההכרזה על הילד כבר אימוץ.

תינוק המריבה שנת 2004 – בשים לב לאמור, בשנת 2005 דן בית המשפט העליון בפרשה שבמסגרתה אם ביקשה למסור את בנה לאימוץ, וסירבה למסור את פרטי האב הביולוגי בטענה שנותק עמו הקשר. הילד הוכרז בתור "בר אימוץ", ובית המשפט קבע כי זהות האב לא ידועה. לאחר שנמסר התינוק להוריו המאמצים, האם התחרטה הגישה בקשה לביטול ההחלטה ואף יצרה קשר עם האב. התיק דנא התנהל בבית המשפט לענייני משפחה, לאחר מכן בבית המשפט המחוזי, ובית המשפט העליון קבע לבסוף כי הילד יישאר אצל הוריו המאמצים (עסקינן בתיק בע"מ 05\377). פרשה זו מכונה פרשת תינוק המריבה הראשונה, אשר משרדנו נטל חלק בהליך המשפטי.

תינוק המריבה שנת 2016 – אך זו לא הייתה פרשת תינוק המריבה האחרונה. ממש בסמוך לכתיבת שורות אלו, הכריע בית המשפט העליון בפרשה דומה. אשר נסיבותיה הן כדלקמן: קטין בן 10 חודשים נמסר לאימוץ ע"י אמו בת ה- 18. אך רק לאחר שהילד הוכרז כבר אימוץ, האב גילה במקרה כי האם הולידה ילד ללא ידיעתו, ואץ להגיש את התנגדותו להכרזה. העניין הגיע לפתחו של בית המשפט העליון, אשר הכריע ממש לאחרונה, כי הקטין יישאר גם כן אצל הוריו המאמצים.
נדגיש כי בסיס ההכרעה בשתי פרשות "תינוק המריבה" הוא טובת הילד בסופו של דבר.

עוד נושא שחשוב מאוד להכיר במסגרת דיני האימוץ, מכונה "מוסד האפוטרופוס לצורך הדיון". סעיף 23 לחוק האימוץ קובע כי בכל עת במסגרת הליך האימוץ, יכול בית המשפט למנות לקטין אפוטרופוס. תפקידו של האפוטרופוס הוא לייצג את האינטרסים של הקטין בלבד, וכן קובע חוק האימוץ את בית המשפט כי עמדת האפוטרופוס צריכה להישמע בפניו. כאמור, תפקידו של האפוטרופוס הוא לייצג את האינטרס של הקטין ואך ורק את טובתו של הקטין.

ככלל, מהרגע שבו הקטין הוכרז בתור "בר אימוץ", הרי שיש לממש את דיני האימוץ באופן מלא. לאמור: האימוץ כברירת מחדל אמור להיות אימוץ סגור, שבמסגרתו הקטין "מתחיל" בחיים חדשים עם משפחתו המאמצת. זהו בעצם "אימוץ סגור", כלומר אימוץ שבמסגרתו הילד לא מצוי בקשר עם הוריו הביולוגים. מצד שני, ישנה אפשרות לקיים "אימוץ פתוח", היינו אימוץ שבמסגרתו הילד לא מתנתק לחלוטין מהוריו הביולוגים.

לרוב, כדי לקיים אימוץ "פתוח", על בית המשפט להשתכנע בכמה נושאים. הנושא הראשון שבלעדיו אין, הוא שאלת טובת הילד, שכן שמירה על קשר עם הורים ביולוגים אומנם טומנת בחובה מספר יתרונות (כמו: שמירה על תא משפחתי חלקי, חיזוק הקשר עם ההורים, שמירה על יחסי אמון וכיו"ב). מצד שני, כפי שציינו ברירת המחדל היא כי אימוץ הוא "סגור", דווקא כדי לשמור על הקטין ולאפשר לו לקיים חיים שלווים, עם הוריו המאמצים.

עוד נושא שעל בית המשפט לקחת בחשבון, הוא סוגיית הקשר בין ההורים המאמצים להורים הביולוגים. כאמור, ההורים המאמצים הם הוריו של הקטין, והם נושאים באחריות כלפיו. לכן, רצוי למנוע סיטואציה שבה תהיה תחרות לא בריאה בין ההורים (משני הצדדים), וכן למנוע גם פגיעה בקשר התקין בין ההורים המאמצים לקטין.

אין ספק שאימוץ פתוח עשוי להעלות גם שאלות של "נאמנות" מטעם הקטין, שאלות שלא בטוח שקטינים צריכים ומסוגלים להתמודד עמן. לכן, ברירת המחדל היא שאימוץ כאמור- הוא סגור, וכן ככל שבית המשפט יתבקש לאפשר קיומו של אימוץ פתוח, תישקל תחילה אך ורק שאלת "טובת הילד", והכל בהתאם לנסיבות העניין.