בדרך כלל כאשר אנו עוסקים בחלוקת רכוש בגירושין, אנו מתעסקים במחלוקות על דירת מגורים, תכשיטים, פוליסות ביטוח, פנסיות, מוניטין עסקי. הפעם, באופן חריג, נסקור בפניכם/ן, הקוראים והקוראות, פסק דין מרתק, שעסק בדבר מאוד ייחודי: מי מבני הזוג יקבל את הכלבים שגידלו השניים? על כך, במאמר שלהלן.

נדגיש כי המאמר שלהלן הוא מאמר כללי בלבד, ואין בו כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי עם עורך דין דיני משפחה בעל ניסיון.

עובדות פסק הדין:

מקרה שהיה, כך היה: מדובר בתיק תלה"מ 57065-04-19, אשר הוגש לאחר הליך הגירושין של התובע והנתבעת. הנתבעת עזבה את ביתם המשותף והותירה את ארבעת כלביהם המשותפים בדירתו של התובע. מספר חודשים לאחר שהנתבעת עזבה את ביתם המשותף, סוכם בין בני הזוג על משמורת והסדרי שהות, אולם הנתבעת נטלה לחזקתה את ארבעת הכלבים.

נעיר כי בתיק זה היה הליך משפטי קודם, שבו התובע הגיש תביעה "לזמני שהות (הסדרי ראיה)/משמורת משותפת", שבו הועלתה הסוגייה ואף נפסקו זמני שהות (הסדרי ראיה). בהמשך התברר כי התובע לא קיים מפגשים כלל וביהמ"ש הורה על מחיקת התביעה. לאחר חודש, הוגשה תביעה חדשה זו.

טענות הצדדים:

התובע טוען כי הכלבים התגוררו בביתם המשותף. התובע טוען שלאחר שהנתבעת נטלה את הכלבים לחזקתה, התובע יזם הליך משפטי והשניים הגיעו להסדר, אך הנתבעת סירבה לקיים את חלקה בו, ומשכך נמנע מהתובע לראות את הכלבים. התובע טוען כי הכלבים הם משפחתו המורחבת, על כל המשתמע מכך. התובע מבהיר כי העובדה שהכלבים רשומים על שמה של הנתבעת, היא עניין טכני בלבד מכוח "החוק להסדרת הפיקוח על החזקתם של הכלבים" ובפועל הכלבים אומצו במטרת גידול משותפת וזכו לטיפול אוהב ומסור מצדו ומצד משפחתו. כמו כן, התובע טוען כי מעשיה של הנתבעת בוצעו כדי לחלץ ממנו כסף, ומציין כי משיחות קודמות עם הנתבעת עולה כי הכלבים מהווים עבורה נטל.

מנגד, התובעת טענה כי קודם כל יש לדחות את התביעה בגלל "מעשה בית-דין", כלומר – היה הליך קודם שהוכרע בין הצדדים. הנתבעת מציינת כי ההחלטה בפסק דין הקודם היא החלטה חלוטה ולא הוגש עליה ערעור בזמן.

בנוסף, הנתבעת טוענת כי הכלבים הינם שלה והיא אינה מותירה מקום לוויכוח על כך. הנתבעת מציינת את סיבת עזיבתה את הבית כהתעללות מצד התובע. היא מוסיפה כי לאחר עזיבתה הגיעו איומי התאבדות מצד התובע. הנתבעת מוסיפה כי הגישה נגד התובע צו הרחקה בשל היותו אובססיבי, כפייתי ואלים כלפיה. התובעת חששה לחייה ולכן, בחוסר רצון, נאלצה להשאיר את הכלבים בחזקת התובע. כמו כן, הנתבעת מציינת כי התובע מעולם לא הוציא הוצאות כספיות על הכלבים וכל הנטל הכלכלי היה על כתפיה, לרבות טיפולים רפואיים פרטיים. הנתבעת טוענת כי התובע מעולם לא לקח את הכלבים לטיולים, בשגרת היום יום.

איך מתייחס עולם המשפט לבעלי חיים – כרכוש או משמורת?

הדין בישראל הוא כי בעת גירושין, הרכוש המשותף של בני הזוג, יחולק ביניהם באופן שווה. כך קובע חוק יחסי ממון, התשל"ג–1973. כמו כן, חוק זה מאפשר לבני זוג לחלוק על האמור בחוק, באמצעות עריכת הסכם ממון. באשר לבעלי חיים, הרי שמשפטית הם נחשבים בתור רכוש (למרות שלמי שמחזיק את אותו בעל חיים הם נחשבים למשפחה לכל דבר ועניין ואם כבר מבחינתם היה צריך להתייחס לכך כאל משמורת ולאו דווקא רכוש..). על כן, הפסיקה קבעה כי בעלי חיים הם משהו בין רכוש לבני אדם, משום שיש להם רגשות, במיוחד כשמדובר בכלבים, שידוע כי הם יכולים לסבול מדיכאון, חרדת נטישה ועוד.

פסיקתו של בית המשפט:

גם כאשר עוסקים בבעלי חיים, השיקול העיקרי הוא "טובת בעל החיים". מכוח השיקול הזה, בית המשפט קבע כי הכלבים יישארו בחזקת האישה. נסביר:

ראשית, בית המשפט קבע שלמעשה התובע לא פגש בכלבים כשנתיים ולכן נוצר נתק בינו לבינם וטובת הכלבים היא שיישארו אצל הנתבעת.

בנוסף, בית המשפט דן בטענתו של התובע, לפיה הנתק בין התובע לכלבים נגרם בגלל התנהלות הנתבעת. בית המשפט מזכיר את ההסדר בהליך הקודם, שבו הוסדרו מפגשים בין התובע לבין הכלבים והתובע לא מימש את זכותו וכך תרם לנתק שנוצר.

לסיכום:

כאמור, בית המשפט קבע כי הכלבים יישארו בחזקת האישה ונראה כי התייחס לכך כאל סוגיית משמורת ולא כרכוש.