דירת מגורים של הבעל מלפני הנישואין – מגיע לאישה מחצית מהדירה?

כאשר בני זוג מנהלים הליך גירושין, יכול ויהיה ביניהם מחלוקות בנושאים הבאים: גירושין, משמורת ילדים, מזונות ורכוש. בפסק הדין שאותו נציג לפניכן/ם, הקוראות והקוראים, נפרט על המחלוקת הרכושית בין בני הזוג, לגבי דירת מגורים שנבנתה על מקרקעין שנרכש על ידי הבעל לפני הנישואין, אך לימים הושקע בה מאמץ משותף מצד השניים. כל זאת, נכתב לידיעתכן/ם ונוחיותכן/ם, הגולשות והגולשים. מדובר בתיק תלה"מ 23842–05–18.

נדגיש כי המאמר שלהלן הוא מאמר אינפורמטיבי, ואין בו כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי עם עורך דין דיני משפחה בעל ניסיון.

העובדות:

כאמור, התביעה בעיקרה עוסקת בתביעת רכוש. הנכס הקנייני שנמצא במחלוקת בין בני הזוג, הוא בית שרשום על שמו של הנתבע (בן הזוג לשעבר), שנבנה במהלך חיי הנישואין של בני הזוג. הבית נבנה על מגרש שעלותו 400,000 ₪, שאותו רכש ושילם הנתבע לפני הנישואין. יחד עם זאת, נבהיר כי העלילה מתחילה להסתבך כאשר התובעת והנתבע לוקחים יחדיו משכנתא בסך 1.2 מיליון ש"ח, כאשר עד למועד פסק הדין, נפרעו מתוכה 200,000 ש"ח. בנוסף, הצדדים השקיעו סכום נוסף בבניית הבית.

נוסיף פרט חשוב: התובעת והנתבע ערכו ביניהם הסכם ממון, שבו נקבע כי התובעת זכאית ל30% משווי הבית, ולא פחות מ770,000 ש"ח. ביהמ"ש לא אישר את ההסכם המתואר, הנתבע חזר בו מהאמור בהסכם, ומשכך הסכם הממון לא תקף, והדין הרלוונטי הוא הוראת חוק יחסי ממון, התשל"ג–1973.

טענות הצדדים:

טענות התובעת: התובעת הגישה תובענה בגין כמה סעדים, אך התמקדה באחד מהם, שהוא הסעד בתביעה רכושית, בבקשה לקבל חצי מהבית כזכות קניינית. מנגד, הנתבע טוען, בין היתר, כי הוא רכש את המגרש לפני הנישואין וכי מעולם לא חפץ לחלוק את הקרקע עם התובעת. כמו כן, הבעל טען כי נושא הבית והבעלות הקניינית עליו, עמדו במרכז המחלוקת, עוד בתקופת נישואיהם. מכאן אנו למדים כי אין לנתבע כוונה יציבה ועקבית לבעלות משותפת בבית. הסוגייה הזאת מתגלה כסוגיה רגישה בין בני הזוג.

וכיצד פסק בית המשפט לענייני משפחה?

בית המשפט מתחיל בכך שהוא קובע את השווי של השבחת הנכס כ- 1,785,000 ש"ח – וזאת בקיזוז של שווי המגרש שכאמור נרכש לפני הנישואין וכן בקיזוז יתרת המשכנתא בפרידה.

חוק יחסי ממון אכן קובע כי נכסים מלפני הנישואין הם נכסים של אותו אדם ולא מתחלקים בין בני הזוג בעת גירושין.

יחד עם זאת – על אף הוראות החוק – באה הפסיקה וקובעת כי ניתן לקבוע שיתוף אף ב"נכסים חיצוניים", נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין, אם תוכח "כוונת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני", ראה בבע"מ 11/1398 אלמונית נגד אלמוני.

בנסיבות העניין: התובעת לא הצליחה להוכיח כי קיימת כוונת שיתוף ספציפית בדירה הזו. נאמר לה לא פעם על ידי הנתבע כי אינו מעוניין לשתף אותה בבעלותו בנכס. עם זאת, בית המשפט קבע כי מכוח כללי המשפט המהותיים, דהיינו: החובה לנהוג בתום לב והאיסור על התעשרות שלא כדין על חשבון האחר (עשיית עושר ולא במשפט), הנכס אומנם נרכש על ידי הבעל כחלקת אדמה, אך השווי עלה משמעותית במהלך השנים שבהן השניים היו נשואים. בנוסף, בית המשפט קבע כי הייתה השקעה מסוימת של האישה בנכס, במהלך השנים. כמו כן, בית המשפט לקח בחשבון את העובדה שבין הצדדים היה הסכם ממון, שבמסגרתו היה רצון לפצות את האישה בגין הנכס. כך יפים דבריו של בית המשפט:

"מסקנתי כפי שפורטה מעלה, כי לא הייתה לבעל כוונה לשתף האישה בזכויות הקניין במגרש, אינה שוללת לטעמי מהאישה הזכות לקבל פיצוי כספי. הפיצוי הכספי נדרש לגלם הן את השקעתה הכספית של האישה בפועל בבניה, הן את עליית ערכה של ההשקעה הכספית והן את העובדה שפעולות האישה, יחד עם הבעל, הובילו בסופו של יום להשבחת ערכו של נכס המקרקעין, אשר הקניין בו נותר בשלמות בידיו של הבעל. בפועל משמש הנכס למגורי הבעל ובנוסף מניב לידי הבעל פירות מהשכרת יחידת הדיור".

לסיכום:

בית המשפט קבע כי הבעל ישפה את האישה בסכום של 600,000 ₪, שמגלם את ההשקעות של האישה, זמנה ותרומתה האישית לבנייה של הבית. עם זאת, התביעה הרכושית של האישה, כי היא זכאית ל-50% אחוזים מהנכסס, נדחתה, כלומר – בית המשפט פסק כי יש לפצות אותה בגין מאמציה, אך קבע כי אין לה זכות קניינית בנכס.